ELISA

בבסיס ה-ELISA עומדות שתי פעולות: קיבוע האנטיגן למשטח הבארית וזיהויו באמצעות נוגדן המצומד לאנזים. בפורמט הסנדוויץ', הנפוץ מכולם, נוגדן לכידה (Capture) מקובע מראש לבארית וקושר את האנטיגן מהדגימה, ואילו נוגדן גילוי (Detection) נקשר לאתר אחר על אותו אנטיגן — ומכאן הדרישה ששני הנוגדנים יזהו אפיטופים נפרדים. לאחר סדרת שטיפות המסלקות את מה שלא נקשר מוסיפים סובסטרט, והאנזים יוצר שינוי צבע שעוצמתו פרופורציונלית לכמות האנטיגן. לצד הסנדוויץ' קיימים גם פורמטים של ישיר ועקיף, וכן ELISA תחרותית, המשמשת בעיקר למולקולות קטנות שאין בהן שני אתרי קשירה נפרדים.

את בחירת הקיט מכתיבים סוג הדגימה וטווח הריכוזים הצפוי. יש לוודא שהקיט מאומת עבור סוג הדגימה הרלוונטית — סרום, פלסמה, מדיית תרבית או ליזט תאים — שכן רכיבי הדגימה משפיעים הן על עוצמת האות והן על הרקע. בהמשך לכך, ערכי הרגישות וגבולות הגילוי והכימות (LOD ו-LOQ) קובעים אם נדרש דילול של הדגימה או דווקא ריכוז שלה, ורצוי שהריכוז הצפוי ייפול באמצע העקומה ולא בקצה שלה. כאשר נדרשות כמה מטרות מאותה דגימה ונפח הדגימה מוגבל, בדיקת מולטיפלקס חוסכת חומר לעומת הרצה של כמה פלטות בנפרד.

לפני רכישה כדאי לעבור על נתוני הוולידציה של הקיט: שיעור האחזור (Recovery), לינאריות בדילול ומקדמי שונות בתוך ריצה ובין ריצות, שהם המדד המעשי להדירות. משך הפרוטוקול ומספר שלבי האינקובציה קובעים כמה פלטות אפשר להריץ ביום עבודה, ולכן במעבדה עמוסה פרוטוקול קצר עשוי להכריע. חשוב לוודא שאורכי הגל הנדרשים לקריאה נתמכים בקורא הפלטות הקיים, ואם התהליך מיועד לאוטומציה, שגם פורמט הלוח ונפחי העבודה מתאימים למכשור.